שעבוד נכס

פעמים רבות מבקשים ספקים להבטיח את תשלומי התמורה באמצעות שעבוד נכס המסופק ללקוח וקובעים בהסכמי ההתקשרות עם הלקוח, כי החזקה המשפטית בנכס (להבדיל מהחזקה הפיזית בו) תועבר לידי הלקוח רק לאחר ששילם את מלוא התמורה. לא אחת נקבעים בהסכמים מסוגים אלו הוראות שקובעות, כי להבטחת תשלום התמורה, ישועבד הנכס לטובת הספק, בהתאם להוראות חוק המשכון. ואולם, במצב בו נקלעת החברה החייבת למצב של חדלות פרעון, ממנה בית המשפט נאמן שתפקידו הוא בין היתר לאגד את כלל נכסי החברה, גם אלו אשר משועבדים לצדדי ג', ולחלק אותם, או את תמורתם, בהתאם לסדרי הנשייה שנקבעו בדין. 

בהקשר זה הספק, במקרים מסוימים, יבקש לטעון כי הנכס אינו חלק ממאסת הנכסים של החברה וכי הבעלות בנכס נותרה בידיו כל עוד לא שולמה לידיו מלוא התמורה בגינו. היינו, כי הנכס כפוף לתניית שימור בעלות או תניית שיור בעלות כפי שמה בחוק החדש. לסוגיה זו התייחס בית המשפט העליון בפסק דין שניתן בימים האחרונים (הליך רע"א 8710/20 תים נטקום בע"מ נ' עו"ד אורי גיל – הנאמן ליישום הליכי חדלות פרעון (מיום 4.1.2021). במסגרת זו קבע בית המשפט העליון, כי על מנת שנושה יוכל להוכיח שהינו בעלים של נכס של חברה בפירוק, הוא נדרש לעמוד בשורת מבחנים שנקבעו בפסיקה, בהם, בין היתר, יכולתו של הנושה לפקח על הנכס שנמצא בחזקתה של החברה שבהליך חדלות פרעון, הגבלתה של החברה במכירת הנכס לידי צדדי ג' ועוד (ר' ע"א 46/11 ויטה פרי גליל (החדשה) בע"מ נ' עו"ד חנית נוב, (מיום 13.11.2013) ורע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' אבגל טכנולוגיה בע"מ (2003)). למעשה נקבע, כי על מנת שיוכל נושה להוכיח כי הינו בעלים של נכס פלוני וכי נכס זה אינו חלק ממאסת נכסיה של חברה בפירוק, נדרשת בחינה הן של כוונת הצדדים במועד ההתקשרות בניהם, והן בחינה של התנהגות הצדדים לאחר חתימת ההסכם. 

בתי המשפט שדנו במארג הזכויות בין נושה הטוען לתניית שימור בעלות ובין חברה חדלת פרעון בחנו האם עלה בידיו של אותו נושה להוכיח כי אותו הנכס דווקא לא שועבד, וכי הוראות חוק המשכון אינן חלות על ההסכמות בין הצדדים. בפסק הדין שניתן בעניין תים נטקום נקבע בין היתר, כי ככל ומסמכי ההסכם עצמו קובעים שהנכס ישועבד לנושה עד לתום ביצוע התשלומים תמורתו – אזי לא ניתן להכיר בכך שהנושה הינו בעליו. משמעות הדבר, היא כי אותו הנכס, שבמקרה זה לא נרשם עליו שעבוד, הינו חלק ממאסת נכסי החברה, וכי למעשה הנושה אינו אלא נושה רגיל בחברה ויאלץ לחלוק בנכס יחד עם כלל נושיה.